הסיפור של דנה

בהיותי מחנכת, קיבלתי לכיתת החינוך שלי את דנה (שם בדוי) , תלמידה שבית הספר הנוכחי היה המעוז האחרון בעבורה. אני , מחנכת בפעם הראשונה בחיי ובנוסף לכך, תלמידי יב', לא ממש ידעתי כיצד להתמודד איתה.

דנה היא דומיננטית, אגרסיבית לפעמים, נתקפת זעם כאשר יש לה סיבה לכך, היפראקטיבית לחלוטין, עם בעיות רגשיות ועם קשיים בלמידה. בחודש הראשון חלפה במוחי המחשבה "איך תלמידה כזו נפלה דווקא עליי"??.

למעשה, שיניתי גישה ולא חלף זמן רב עד שהבנתי מי עומדת מולי...

גיליתי נערה עם לב רחב ונתינה אינסופית שלא מהססת לרגע להיחלץ לעזרתו של כל אדם. נערה שמתנדבת בארגון מסויים ועם כל הלב, חברותית מאוד ועושה את המיטב על מנת לכבד את המורים (מלבד רגעי התקפי הזעם בהם זה היה מאתגר הרבה יותר).

קיבלתי החלטה!

אני נלחמת עליה ובשבילה! שהרי אני מאמינה שיש לי הזדמנות לתקן ולו במעט את תחושות העצמי איתן היא הגיעה אליי לכיתה. בחרתי לראות את הטוב שבה ולהניח בצד את מה שפחות ומהנקודה הזאת לעזור לה להתמודד, להעצים אותה ולהילחם בקשיים.

לשמחתי, יועצת בית הספר ומורה נוספת נתנו יד ועברנו יחד את כל התהליך שידע לא מעט עליות ומורדות.

עצרתי לרגע לחשוב מדוע בחרתי בגישה זו? מדוע הצלחתי לראות בה את הטוב ולקבל את מה שפחות ולרצות להתמודד מבלי להתייאש?

ברגע אחד הבטתי בה וראיתי את דניאל (שחלקכם כבר שמעתם עליו) , הנער שלימד אותי לאמץ גישה אחרת, יותר מכל אחד אחר. זה שהיה סופר היפראקטיבי, חוצפן, עם התקפי זעם אבל עם לב רחב מלא נתינה ואהבה לזולת, כזה שמוקף חברים, שייתן את כל כולו גם למען המדינה, ואכן הוא נתן.

לרגע לא גרמתי לה להרגיש שאני מוותרת עליה, לא חדלתי לומר לה שאני מאמינה בה וכמה היא מיוחדת.

יכולתי להתלונן, לכעוס, להתאכזב... אך בחרתי שלא. בחרתי להקשיב לה ובחרתי להעצים אותה...

כמובן שאחסוך פרטים רבים אך אני יכולה לומר שבסופו של דבר, התלמידה האמיצה הזו הצליחה לגשת למספר מצומצם של בגרויות והוכיחה לעצמה שהיא מסוגלת.

בסוף השנה, בטקס הסיום, בחרתי להעניק לה יחד עם תעודת הסיום תעודת מופת (תעודה שבית הספר מאפשר למורה להעניק לתלמידים לאור התנהגות או תהליך).

באחד הימים ניגשתי אליה די נרגשת והודעתי לה :

"דנה, החלטתי להעניק לך תעודת מופת בטקס הסיום".

היא החזירה לי מבט שאומר "את עובדת עליי?" ואמרה עם גיחוך:"מי לי ולמופת? מה עשיתי?"

השבתי לה: "מבחינתי הדרך שהיא עברה השנה הייתה מדהימה ומאתגרת והיא עשתה כמיטב יכולתה והתאמצה. הייתי עדה לתהליך שעברת ואני מעריכה אותך על כך. על כך מגיעה לך התעודה".

היה לה ניצוץ בעיניים

אני מודה שכל כך התרגשתי שהתאפקתי לא לבכות מולה, אבל בכיתי מהתרגשות בלב. אלו הם בדיוק הרגעים שממלאים את הלב וגורמים לי ולמורים אחרים להבין כמה עבודתנו משמעותית ובעלת פוטנציאל לשנות חיים.

לי , היה ברור שהתעודה הזו תהיה משמעותי מאוד עבורה והיא תהווה חותמת שתלך איתה הלאה.

דנה נלחמה להתקבל ללימודי פרמדיקים באוניברסיטה טרם שירותה הצבאי. בסופו של דבר היא הצליחה :)

אני בטוחה שעוד יוצבו בפניה אתגרים וקשיים בדרך אך חשוב לי שהיא לא תוותר ותמשיך להאמין בעצמה.

כמובן, שחשוב לי להוקיר את אלו שלקחו חלק בתהליך שלה וכמובן ההנהלה שאפשרה לי זאת.

במקרה גיליתי פוסט שהיא כתבה בפייסבוק ובאישורה אני מציגה אותו כאן.

דנה מעולם לא אמרה לי פנים מול פנים מה היא מרגישה לאור התהליך ונחשפתי לכך במקרה בפייסבוק.

כמובן שחשתי בהתרגשות עצומה וגאווה גדולה.

אם כן, הנעה , העלאת הביטחון העצמי, שיפור והתקדמות נעשים תוך שימוש בהקשבה והעצמה .

אין דרך אחרת...